פסק-דין בתיק ע"פ 30710/06

הערעור

1.       לפניי ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) בתיק ב"ש 7298/06, מיום 14.11.2006, לפיה נדחתה בקשתו של המערער לעיכוב ביצועו של צו הריסה מינהלי. מדובר בצו הריסה מינהלי, אשר הוצא ביום 17.11.05 על-ידי יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, לגבי תוספת בנייה של שלוש קומות נוספות, שהוקמה על מבנה בן שלוש קומות, שהוקם ללא היתר בנייה בשכונת שועפט בירושלים.

הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים עד היום

2.       ביום 17.11.05 ניתן על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים צו הריסה מינהלי, שהורה על הריסת שלוש קומות נוספות (קומות ג', ד' ו-ה') בשטח של 240 מ"ר כל קומה, שהוקמו על שלוש הקומות הראשונות של הבניין (קומת מרתף, וקומות א' ו-ב') אשר לגביהן ניתן בעבר צו הריסה שיפוטי, שביצועו נדחה בשעתו ליום 6.7.06. מי שהקים את שלושת הקומות הראשונות ניצל את הארכה לביצוע צו ההריסה השיפוטי של שלוש קומות אלה, ובנה עליהן שלוש קומות נוספות ללא היתר. בנסיבות אלו הוצא בעניין שלוש הקומות הנוספות צו ההריסה המינהלי הנדון.

3.       בקשה שהגיש מי שבנה את המבנה, מר ראיד חאדר (להלן - חאדר), בתיק ב"ש 10285/05 שבה עתר לביטול צו ההריסה המינהלי, נדחתה ביום 21.5.06 על-ידי בית-משפט קמא (כב' השופטת ע' זינגר), לאחר שהתקיים בה דיון. ערעור שהוגש על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן), בתיק ע"פ 30323/06, נדחה ביום 3.7.06.

4.       כשבוע לאחר מתן פסק-הדין בע"פ 30323/06 הגיש המערער דנן, עלי רדואן חאלד, לבית משפט קמא בקשה לביטול צו ההריסה המינהלי, שבה טען, בין-השאר, כי רכש מחאדר דירת מגורים במבנה  ביום 25.10.05, וכי רק בסמוך להגשת הבקשה נודע לו שכנגד הבניין הוצא צו הריסה מינהלי. לטענתו, בעת רכישת הדירה, יידע אותו חאדר, כי קיים צו הריסה שיפוטי לגבי שלוש הקומות הראשונות, אך לא עדכן אותו שהוצא צו הריסה מינהלי נגד שלוש הקומות העליונות. בגדר בקשתו לביטול צו ההריסה המינהלי, העלה המערער שלל טענות כנגד תוקפו של הצו, ובין-השאר טען, כי לא הוכח שהמהנדס שחתם על התצהיר הוסמך כדין, כי ההחלטה להוציא את הצו חורגת ממתחם הסבירות, כי לא הייתה למשיב סמכות להוציא את צו ההריסה המינהלי על בניין שבעניין חלק מקומותיו ניתן צו הריסה שיפוטי וכי הצו לא היה נחוץ לשם מניעת עובדה מוגמרת.

5.       בהחלטתו מיום 16.7.06 דחה בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) את הבקשה על הסף בציינה, כי היות ובעניין צו ההריסה קיים פסק-דין חלוט של בית-משפט קמא ושל בית המשפט המחוזי, הדרך היחידה הפתוחה לפני "נפגע" נוסף לעתור כנגד הצו היא במסגרת ערעור לפי סעיף 250 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה), ולא באמצעות הגשת בקשה נוספת וחדשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים.

6.       על החלטת בית-משפט קמא מיום 16.7.06, הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה  בתיק ע"פ 30488/06, שנדון לפניי ביום 17.9.06. במהלך הדיון בערעור, חזר בו ב"כ המערער מהערעור, והצדדים הודיעו על הסכמתם, לפיה "מניין שלושים הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי יחל ביום 15.11.06, וזאת לצורך התארגנות המערער לביצוע צו ההריסה". על-יסוד הודעת הצדדים ניתן באותו מועד, 17.9.06, פסק-דין שדחה את הערעור, ושבו נקבע כי "מניין שלושים הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי יחל ביום 15.11.06, וזאת לצורך התארגנות המערער לביצוע צו ההריסה, ולתכלית זו בלבד".

7.       בתאריך 14.11.06, יום לפני המועד שבו היה אמור להכנס צו ההריסה לתוקף, הגיש המערער לבית-משפט קמא בקשה חדשה שהוכתרה במילים "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי עד למתן החלטה בבקשת הכשרת הבניין". למותר לציין, כי המערער ניצל את הארכה שניתנה לו אך ורק לשם התארגנות לקראת ביצוע ההריסה, לצורך הגשת בקשה חדשה לבית משפט קמא, החורגת, כאמור, מההסכמה שהגיע אליה במסגרת הערעור האחרון ופסק-הדין בערעור. בבקשתו מיום 14.11.06 לבית-משפט קמא ציין המערער, כי מאז שנודע לו על קיום צו ההריסה, החל לפעול לשם הכשרת הבנייה ואף פנה באמצעות משרד אדריכלים לרשויות התכנון. הוא צירף לבקשתו מכתב מיום 13.11.06 מהאדריכל בשיר טוויל, אשר ציין כי משרדו פועל להכנת תוכנית מתאר נקודתית (תב"ע 11979), וכי התוכנית נמצאת כיום בשלב בדיקת עמידתה בתנאי הסף, לאחר שקיבלה חוות-דעת חיובית מהמחלקות הרלוונטיות בעיריית ירושלים. בבקשתו ציין המבקש, כי קיימים סיכויים גבוהים להכשרת הבניין תוך מספר חודשים, וכי למעשה היתר הבנייה מצוי בהישג יד. בתגובה בכתב שהוגשה לבית-משפט קמא על-ידי המשיב עוד באותו יום, צוין כי יזמי הפרויקט פתחו תיק לשינוי תוכנית המתאר, וכי ההליכים בבקשתם נמצאים רק בראשיתם, כאשר הסיכויים להכשרת התוכנית קלושים, זאת נוכח גובה הבניין - שש קומות - שהנו בניגוד למדיניות התכנון.

8.       ביום 14.11.06 דחה בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) את הבקשה האחרונה, מהטעמים שצוינו בתגובת המשיב. כן ציין בית-המשפט בהחלטתו, כי בפסק-הדין בע"פ 30488/06 בעניינו של המערער, נקבע כי צו ההריסה יבוצע החל מיום 15.11.06, וכי הדחיה ניתנת לצרכי התארגנות בלבד, וכי לא עולה מהבקשה כל עילה המצדיקה עיון מחדש בפסק-הדין, זולת הנסיון לעכב את ביצועו של הצו באופן מלאכותי.

על ההחלטה האמורה, מיום 14.11.06, מוגש הערעור דנן. 

המסגרת המשפטית

9.        אסקור תחילה את המסגרת הנורמטיבית לדיון, ובעניין זה אפנה לרקע המשפטי שהובא, לא אחת, בפסקי-דין שניתנו על-ידי בעבר, כמו גם בפסק דין דומה שניתן על-ידי היום (ב"ש 9031/07 בע"פ 40024/07 אסקאפי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים).

           העילות לביטולו של צו הריסה מינהלי הנן מצומצמות וצרות בהיקפן. סעיף 238א לחוק התכנון והבניה מתייחס לשתי עילות: האחת - אם הבנייה "בוצעה כדין", והשנייה - אם הוכח "שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". על-פי הפסיקה, העילה השנייה נבחנת בהתאם לקריטריונים שנקבעו בסעיפים 238א(א)(2)   ו-(3) לחוק, קרי - אם מדובר בבנייה שנסתיימה מעל ששים יום לפני מועד הגשת התצהיר ליו"ר הוועדה המקומית, וכן בבנייה שאוכלסה מעל שלושים יום לפני אותו מועד.

10.      בנוסף לשתי העילות האמורות, נפסק כי לבית-המשפט לעניינים מקומיים סמכות ביקורת והתערבות בצו הריסה מינהלי, אם נפל בו פגם שעניינו העדרו של יסוד מהיסודות החוקיים שיש בהם כדי להקנות לו תוקף (רע"פ 47/92 אבו-טיר נ' יו"ר הוועדה המקומית ירושלים, פ"ד מו(1) 699 ורע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב - יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 404). כן מורה ההלכה הפסוקה, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לבטל צו הריסה מינהלי אם נפלו בו "פגמים חמורים" שיש בהם כדי להביא להצהרה על בטלות הצו מעיקרו (עמ"מ 3518/02 רג'בינ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196).

11.      בית-משפט מוסמך לעכב ביצועו של צו הריסה מינהלי, אף אם לא נפלו בו פגמים המביאים לבטלותו, ואולם לאור תכליתו של הצו יעשה הדבר אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. מטרתו של סעיף 238א לחוק הנה מתן מענה מיידי ויעיל לתופעת הבנייה הבלתי חוקית שפשתה במקומותינו. צווי ההריסה המינהליים נועדו לסלק על אתר בנייה בלתי חוקית, כדי למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494; רע"פ 273/86 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד מ(2) 445, 447; ורע"פ 5738/00 סלאמה נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים- לא פורסם). על-רקע תכלית חקיקתית זו, נפסק כי צווי הריסה מינהליים, שאין עילה לביטולם, יעוכבו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כמו למשל כאשר היתר הבנייה נמצא בהישג יד; כי ככלל אין מקום לעיכוב ביצוע הצווים, אף לא לשם קידום הליכי תכנון המצויים בראשיתם (רע"פ 1288/04 נימר נ'יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נח(4) 385); וכי יש "למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צווים בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי כדי להרוויח זמן" (ע"פ 10505/03 אזולאי נ'מדינת ישראל, פ"ד נח(2)625, 627).

12.      בשנים האחרונות מתגברת תופעה, לפיה לאחר מתן פסקי-דין הדוחים בקשות לביטול צווי הריסה מינהליים, מוגשות לבית-משפט לעניינים מקומיים חדשות לבקרים בקשות מטעם מבקשים נוספים, וביניהם "חליפים" של המבקשים המקוריים או דיירים נוספים במבנה. התופעה העצימה בהיקפה, בעיקר לגבי צווי הריסה המתייחסים לבניינים הכוללים מספר דירות, כאשר לאחר מתן פסק-דין חלוט בבקשה שהגיש בדרך-כלל מי שהקים את הבניין, מגישים מי שרכשו ממנו דירות לאחר מתן הצו, בקשות חדשות לבית-משפט קמא לבטל את צו ההריסה המינהלי או לעכב את ביצועו, כמו במקרה שלפנינו. בחלק מהמקרים מדובר בבקשות סרק חוזרות ונשנות, ובפרט לאחר מתן פסקי-דין חלוטים בערכאת הערעור, שיש בהגשתן משום ניסיון לשימוש לרעה בהליכי בית-משפט לשם סיכול תכליתו של צו ההריסה המינהלי.

13.      בהקשר זה  יובהר ויודגש, כי צו הריסה מינהלי אינו צו המכוון כלפי אנשים, אלא כנגד מבנה שהוקם ללא היתר, והוא, אפוא, בבחינת צו "IN REM". סעיף 238א לחוק מאפשר, כאמור, למי שרואה עצמו נפגע על-ידי הצו, לבקש מבית-המשפט את ביטולו או עיכוב ביצועו. ואולם, לאחר שנדונה בקשה של "נפגע", וניתנה החלטה שיפוטית הדוחה את הבקשה לביטול הצו או לעיכוב ביצועו, יכול בעל מקרקעין הרואה עצמו כ"נפגע" נוסף מהצו או מההחלטה השיפוטית, לתקוף את הצו רק במסגרת הגשת ערעור לבית-המשפט המחוזי, וזאת מכוח סעיף 250 לחוק, המורה כדלהלן:

"בעל דין בבית-המשפט, בעל מקרקעין שהם נושא ההליכים בבית-המשפט או - בהליכים לפי סעיף 212 גם שוכרם של המקרקעין לתקופה כל שהיא, הרואים את עצמם נפגעים על ידי צו בית-המשפט לפי פרק זה או על ידי אי-מתן צו כאמור, רשאים, בדרך ובמועד שמערערים על פסק דין של בית-המשפט בפלילים, לערער על הצו או על דחיית הבקשה למתן הצו, הכל לפי הענין, לפני בית-המשפט המחוזי, והוא רשאי לקבל את הערעור או לדחותו או להחזיר את הדיון לבית-המשפט שעל החלטתו מערערים, או לתת כל צו שבית-המשפט כאמור רשאי לתתו".